קורס משחק: מהשיעור הראשון ועד הבמה

קורס משחק טוב מתחיל בהקשבה ולא בטקסט.
בשיעור הראשון מתרגלים נוכחות, נשימה ותגובה לשותף על הבמה.
בחודשים הבאים עוברים לאלתור, לעבודה על הקול ולבניית דמות, ובסוף מגיעים לסצנה מגובשת מול קהל.
אין צורך בניסיון קודם וגם לא בטקסט שנלמד בעל פה.
המיומנות המרכזית שנבנית לאורך הדרך היא היכולת להיות אמיתי מול אנשים אחרים.

תיאטרון הסטודיו בחיפה מפעיל חוגי תיאטרון למבוגרים וחוגי תיאטרון לילדים ולנוער לאורך כל השנה.
לצדם פועל בית ספר מקצועי למשחק עם מסלול של שלוש שנים.
במאמר נעבור על מה שקורה בכל שלב, ועל ההבדל בין מסגרת שוטפת להכשרה מקצועית.
רוצים להבין איזה מסלול מתאים לכם?
צרו איתנו קשר ונשמח לדבר.

מה מתרגלים בשיעור הראשון של קורס משחק?

שיעור ראשון כמעט אף פעם לא כולל טקסט.
פותחים במעגל, מכירים שמות ועוברים ל"חימום", רצף תרגילי גוף וקול שמעיר את השרירים, הנשימה והקשב לפני שמתחילים לשחק.
אחרי החימום באים תרגילים קבוצתיים קצרים, ורובם נראים פשוטים מאוד מבחוץ.

דוגמה קלאסית היא הליכה חופשית בחדר.
כל משתתף הולך בקצב שלו, ואז המדריך מבקש לשנות מהירות, לעצור יחד בלי סימן מוסכם ולהמשיך יחד.
תרגיל אחר הוא "המראה": שניים עומדים זה מול זה, האחד מזיז יד או פנים והשני משקף אותו בדיוק.
תרגיל שלישי הוא ספירה קבוצתית עד עשרים, בלי סדר קבוע ובלי שאף אחד ידבר מעל אחר.
אם שניים אמרו מספר באותו רגע, מתחילים מחדש.

התרגילים האלה שייכים למסורת של "משחקי תיאטרון", שיטת הוראה שפיתחה בארצות הברית ויולה ספולין באמצע המאה ה-20.
הרעיון שלה היה לאפשר לאנשים לשחק בלי להיבהל מהמילה "משחק".
התרגילים מכוונים לשלושה דברים: תשומת לב לשותף, נוכחות בחדר, והסכמה לטעות מול אחרים בלי שהעולם יחרב.

לדברי מורה למשחק ותיק, "מתחיל חושב שהוא צריך להראות משהו, ובשיעור הראשון מלמדים אותו להסתכל על מי שעומד מולו".
זו הסיבה שאין ציפייה להצגה, לבדיחה או לדמעה.
מה שלוקחים הביתה אחרי המפגש הראשון הוא לא תפקיד, אלא הרגשה שהחדר מפסיק להיות מביך.

בסוף השיעור חוזרים למעגל ומשתפים במה שהרגשתם.
אין תשובות נכונות: מישהו יגיד שהמראה הייתה מביכה, מישהו אחר שדווקא נהנה מהספירה.
לעתים קרובות המדריך מבקש משימה קטנה לשבוע הבא, למשל להתבונן באדם אחד בתחבורה הציבורית ולשים לב איך הוא עומד, איך הוא מחזיק את הידיים ואיך הוא נושם.
כך מתחיל להיבנות אוצר התבוננות שישמש אחר כך בבניית דמויות.

איך עוברים מתרגילים לאלתור ולעבודה על דמות?

בחודשים הראשונים בונים ארגז כלים של שחקן.
בגדול הוא כולל שלושה חלקים, וכל אחד מהם מתורגל בנפרד לפני שמחברים ביניהם:

• גוף: יציבה, תנועה במרחב, ושימוש במחווה אחת ברורה במקום עשר מחוות מבולבלות.
• קול: נשימה מהסרעפת, הקרנה לקהל בלי צעקה, הגייה ברורה וקצב דיבור.
• דמיון והקשבה: היכולת להאמין לסיטואציה ולהגיב למה שקורה בפועל ולא למה שתכננתם.

הגשר בין התרגילים לבין הסצנה הראשונה הוא "אימפרוביזציה", משחק בלי תסריט.
הכלל הבסיסי שלה הוא "כן, וגם": מקבלים את מה שהשותף הציע ומוסיפים עליו.
מי שמגיב ב"לא" עוצר את הסצנה, ומי שאומר "כן, וגם" מניע אותה קדימה.

לצד האלתור לומדים לעבוד בשיטות שהפכו לבסיס של לימודי משחק בעולם. "טכניקת מייזנר", על שם השחקן והמורה סנפורד מייזנר, מבוססת על חזרה: שני שחקנים חוזרים על משפט פשוט ומגיבים לשינויים הקטנים אצל השני.
היא מלמדת להקשיב באמת ולא לחכות לתור הדיבור.
מקונסטנטין סטניסלבסקי לוקחים שלוש שאלות שמלוות כל דמות: מי אני, איפה אני, ומה אני רוצה עכשיו.
הבחירה במה שהדמות רוצה, "המטרה", היא מה שהופך טקסט למשחק.

בשלב הזה מתחילים להבדיל בין קבוצות.
מי שהגיע כמבוגר, מתוך סקרנות או רצון לצאת מהשגרה, מוצא בחוגי תיאטרון למבוגרים מסגרת שאין בה לחץ להצליח.
בני נוער לומדים להיות חלק מקבוצה שבונה משהו יחד, ובחוגי תיאטרון לילדים ולנוער העבודה מתמקדת בדמיון, בביטחון ובשיתוף פעולה.

דוגמה לתרגיל אלתור פשוט: שני משתתפים מקבלים מקום, למשל תחנת אוטובוס, ויחס ביניהם, למשל שני אחים שלא דיברו שנים.
אין תסריט, והסצנה נמשכת שתי דקות בלבד.
אחריה הקבוצה אומרת מה ראתה: מתי הייתה הקשבה אמיתית, ומתי אחד השחקנים תכנן את המשפט הבא במקום להגיב.
שחזור התרגיל עם שותפים אחרים מראה עד כמה אותה סיטואציה משתנה כשהאנשים משתנים.

איך נראית ההגעה מהחזרות אל הבמה?

הצעד הבא הוא הטקסט.
מקבלים "מונולוג", קטע שאדם אחד אומר על הבמה, או סצנה בין שני שחקנים, ובדרך כלל לא מתחילים בשינון.
קודם מבינים מה הדמות רוצה ולמי היא מדברת.
כשהמטרה ברורה, המילים נשארות בראש בלי מאמץ מיוחד.

אחר כך מגיע "הסאבטקסט", מה שנמצא מתחת למילים.
משפט כמו "אני בסדר" יכול להישמע בשלוש דרכים שונות לגמרי, ושחקן שמבין את ההבדל משחק אחרת.
במקביל קובעים "בלוקינג", כלומר מי עומד איפה, מתי נעים ולאן מסתכלים, ושם מתחיל המפגש עם הבמה עצמה: אור, סאונד, חפצים וקירות.

בהקשר הזה ליווי מקצועי חשוב.
במסגרת קבוצתית עובדים כ"אנסמבל", קבוצת שחקנים שמעלה יצירה יחד, והמשוב מגיע מהמדריך וגם מהחברים.
אחרי כל חזרה קל יותר לראות מה עבד ומה צריך לחדד.

המעבר לקהל הוא החלק שרוב המשתתפים חוששים ממנו.
כדאי לדעת שלהתרגש לפני עלייה לבמה זה טבעי, והעבודה אינה מבטלת את ההתרגשות אלא מלמדת להשתמש בה.
תיאטרון הסטודיו הוא אולם תיאטרון של ממש שמארח קהל של עד 100 איש, אז הקהל קרוב וההתבוננות אישית.
מי שרוצה להתרגל לאווירה לפני שעולה בעצמו יכול לבוא להצגות ולמופעי תיאטרון בסופי השבוע ולראות איך שחקנים עובדים בחלל הזה.

שבוע חזרות טיפוסי בנוי בשלבים.
בהתחלה קוראים את הסצנה בקול, בלי תנועה.
אחר כך עומדים על הרצפה ובודקים איך המשפטים משתנים כשהגוף זז.
בכל ריצה המדריך נותן הערה אחת או שתיים בלבד, כדי שהשחקן יוכל ליישם אותן מיד ולא יצטרך לזכור עשר הערות.
לקראת ההצגה מוסיפים תלבושות, אור וסאונד, והשחקנים מגלים שחלק מהבחירות שעבדו בחדר מקבלות משמעות חדשה על הבמה.

איזה מסלול מתאים לי, חוג שוטף או בית ספר מקצועי?

התשובה תלויה במטרה שלכם.
מי שרוצה ללמוד, ליהנות ולהתפתח יתאים לחוג שוטף.
מי שרוצה לעשות את המשחק מקצוע זקוק להכשרה מלאה.
שני המסלולים מתקיימים באותו מקום, אבל הם שונים בהיקף, בקהל ובמטרה.

בית הספר המקצועי הוא היחיד בצפון.
כיתות קטנות של עד 18 סטודנטים מאפשרות עבודה אישית, והמורים הם בעלי ניסיון בינלאומי.
מסגרת הלימודים וליבת התכנים תואמות את דרישות מנהל התרבות, ובסיומם מקבלים תעודת משחק מקצועית.
בוגרים מקבלים גם ליווי אישי בשנה הראשונה אחרי הלימודים, כדי שהמעבר מהכיתה לשטח לא ייעשה לבד.

מי שעוד לא בטוח שהמשחק הוא הקריירה שלו יכול להתחיל בחוג שוטף ולראות לאן זה מוביל.
ומי שמחפש חוויה קבוצתית לצוות עבודה, לארגון או לגוף חינוכי, יכול לבחון סדנאות תיאטרון לחברות ועסקים.
בהן עובדים עם אותם כלים של הקשבה, אלתור ועבודת צוות.

שאלות נפוצות לפני שמצטרפים

כמה תשובות לשאלות שעולות שוב ושוב אצל מי ששוקל להתחיל.

האם צריך ניסיון קודם כדי להצטרף?

לא.
החוגים השוטפים פתוחים לכל הגילאים, מכיתה א' ועד גיל 92, והעבודה מתחילה מהנקודה שבה אתם נמצאים.
גם קורס משחק למתחילים בנוי כך שאף אחד לא צריך להוכיח כלום בשיעור הראשון.

אני ביישן, האם זה בכלל מתאים לי?

ביישנות היא נקודת פתיחה נפוצה מאוד.
התרגילים בנויים בהדרגה, מעבודה בזוגות ובקבוצה קטנה ועד הופעה מול אחרים, ואף אחד לא נדחף לבמה לפני שהוא מוכן.
ההדרגתיות הזאת נותנת זמן להתרגל, וכך הדיבור מול אנשים נעשה טבעי יותר עם הזמן.

מה כדאי ללבוש ולהביא לשיעור?

בגדים נוחים שמאפשרים תנועה, בקבוק מים ונכונות לנסות.
אין צורך בציוד מיוחד ובטקסט שהוכן מראש.
את החומרים לעבודה מקבלים מהמדריך.

אפשר ללמוד משחק גם בלי לרצות להיות שחקן?

בהחלט.
הרבה אנשים מגיעים כדי לפתח ביטחון עצמי, לדבר מול קהל בנוחות או פשוט להנות מתחביב יצירתי.
הכלים של הקשבה, נוכחות ואלתור עוזרים גם בעבודה, בלימודים ובקשרים עם אנשים.

קורס משחק בתיאטרון הסטודיו: מהשיעור הראשון ועד הבמה

הדרך אל הבמה אינה קפיצה אחת גדולה אלא רצף של צעדים קטנים.
מתרגלים הקשבה, בונים גוף וקול, לומדים לאלתר, ואז עוברים לטקסט, לדמות ולקהל.
בכל שלב אפשר לעצור, לבדוק מה מתאים ולהחליט אם להמשיך למסגרת רחבה יותר.

בתיאטרון הסטודיו תמצאו שלושה קווי פעילות מובחנים: חוגי תיאטרון שוטפים לכל הגילאים, בית ספר מקצועי עם כיתות של עד 18 סטודנטים, והצגות ומופעים בסופי שבוע בפני קהל של עד 100 איש.
בחיפה ובצפון זו מסגרת שמאפשרת גם ללמוד וגם להיות קרוב לבמה אמיתית.
אם אתם שוקלים קורס משחק בתיאטרון הסטודיו, צרו קשר, ספרו לנו מה אתם מחפשים, ונעזור לכם למצוא את המסלול שמתאים לכם.